PlayList

It's the Tiny Fingers Show

מה עוד לא נאמר על להקת טייני פינגרז – אמרו כבר שהיא להקת הרוק המבטיחה בישראל, דור העתיד של הרוק הישראלי, מחמאות הורעפו וסופרלטיבים חולקו חופשי על חשבון הבית, ובצדק. טייני פינגרז המורכבת על בסיס שלושה חברי ילדות מהצפון – בועז בנתור על הבס, טל כהן בתופים ואורן בן-דוד על הגיטרה החשמלית שאליהם הצטרפו נמרוד בר בסינטיסייזר ודניאלה תורג'מן כסולנית היא להקת רוק שעושה קצת מהכול: רוק פרוגרסיב, פסיכודליה, ראפ, גרוב, אלקרטרו – ביט, בקיצור הכול מהכול.

הלהקה צצה משום מקום בקיץ 2008 ומאז כבר כמעט חמש שנים נמצאת בנוף הישראלי ללא הפסקה – חורשת את הארץ לאורכה ולרוחבה, מופיעה במועדונים ופסטיבלים, משאירה אחריה קהל מעריצים חדשים פעורי פה ועל הדרך גם חוגגת היום את השקת אלבומה הרביעי "We are Being held by The Dispatcher ".

הלהקה הצעירה הזאת שנחשבת להבטחה הגדולה של הרוק-אינדי הישראלי עושה את זה בעזרת כישרון נגינה יוצא דופן, לחנים וריפי גיטרה קליטים המשתלבים לג'אמים מתוחכמים שמשאירים אותך עם חשק לעוד והכי חשוב עם צניעות ראויה להערצה וכל זה כשהמיקרופונים יתומים (לאחר פרידתם מהסולנית דניאלה). אבל יש גם צד שלילי או טעון שיפור – למרות יכולתם לחבר נערים בני 16-17 עם חבר'ה בגילאי ה-30 וה-40 בעזרת קסם הפשטות, לטייני פינגרז אין את הכריזמה שיש לאסף אבידן לדוגמה – הם לא יכבשו את העולם. חסר להם את האקסטרה, את האופי, את המשחק עם הקהל, את היכולת למצוא את האחד בקהל ולגרום לו להידלק – הם להקה של אוהבי הז'אנר, של אלה שאוהבים לחקור על פני אלה המעדיפים את הלהיטים שמוצעים על מגש של כסף, (יתרון בכפני עצמו, לדעת חלק).

הערב שאליו התכנסו לשערי "הבארבי" כמאה-מאה חמישים איש היה אירוע ההשקה של אלבומם הרביעי של הלקה בתוך פחות מחמש שנים. האלבום שהוקלט כולו בניו יורק מכיל שילוב משובח של רוק פרוגרסיב, אלקטרו עדין, גרוב, פסיכודליה וריפים אדירים שמתפתחים לג'אמים מעיפים דבר שבו הפכה כבר הלהקה לשם דבר בישראל.  במהלך השהות בניו יורק, התגוררה הלהקה בשדרות מלקולם אקס בברוקלין, ונחשפה לסיפורו של אקס, דבר שהשפיע על הלהקה והאלבום אליו נכנסו קטעים מתוך ראיונות ונאומים שלו. השפעה נוספת על האלבום היא יצירת המופת "Donuts" של המפיק המנוח ג'יי דילה ששזורה באלבום. האלבום בן ה-28 דקות בנוי כרצועה אחת ארוכה, וכך גם מומלץ לצרוך אותו.

בערב שכלל את המיטב של הלהקה משלושת אלבומם הקודמים (מומלץ להסתכל ביוטיוב) נוספו גם קטעים מהאלבום החדש. לחגיגה המוסיקלית שפרצה מהרמקולים וסיפרה סיפור בצלילים וצבעים הצטרף אייל תלמודי, סקסופוניסט בחסד, חבר ה- Balkan beat box, מתמחה במוסיקה בלקנית וצוענית ומפיק מוכשר שעלה לשני קטעים והוסיף לצלילים של הלהקה חום מחבק ואווירה של חפלה ים-תיכונית שממנה מתרחקת Tiny Fingers, בניגוד להרכב J.Viewz הישראלי שפועל מעבר לים וה-BBB  של תומר יוסף, בן הנדלר, ותלמודי עצמו. ובנוסף גם פלד – הראפר, הראסטות והכישרון הצטרף לחגיגה והפציע לשני שירים – לפתע משום מקום הוא בא, עלה לבמה, תפס מיקרופון והתחיל להפציץ מהבמה – הקהל מאחור וביציעים מהנהן בראשו בהנאה עם חיוך מרוח על הפנים כשבשורות הראשונות מתנהל מעגל פוגו של דחיפות, קפיצות, התנגחויות ואפילו נפילות – אווירה מחשמלת באוויר.

 

פלד שהפעיל את הקהל, שלא הבין בהתחלה את פשר ההפרעה למהלך המסיבה המוסיקלית נעתר עד מהרה לבקשתו של הראפר וחזר על המילים "לא טוב" שקידמו את השיר הנושא את אותו השם ומבקר את חיי היומיום בישראל, את יוקר המחייה, את תפקוד הממשלה, והאלימות והגזענות שמסביבנו, היה הקול האנושי היחידי שנשמע על הבמה עד לסיום ההופעה אז הודה בן דוד לקהל שהגיע בהתרגשות וענווה.

שעה וחצי של קטע רודף קטע, ריפ גיטרה קליט ויפיפה שהופך לג'אם, ג'אם שמזיז אותך במקום או מהמקום וגורם לך לרגע לעוף למחוזות אחרים ולהתחבר לקצב של כל האנשים שמסביבך – נגמרת ומשאירה אותך עם טעם של עוד… טייני היא ללא ספק ההבטחה הגדולה של הרוק הישראלי, קראתי גם ביקורות אשר לא מבינות את הקסם שבלהקה וזה יכול להיות, יכול להיות שהחיבור לא עבד – כמו שכתבתי קודם, לא כול אחד נדלק. טייני פינגרז היא להקה ייחודית היא לא פונה לכול הקהלים ולפי דעתי היא גם לא צריכה.

האלבום MEGAFAUNA – להאזנה ביו טיוב

אם הם מחוברים לקו הזה – רק קטעי ג'אם עוצמתיים ומופלאים בלי סולן/נית הם צריכים לעשות את זה… "הכרים" של ג'ק ברוס, אריק קלפטון וג'ינג'ר בייקר הם אב טיפוח מוצלח שאליו הם יכולים לשאוף ומשם להתפתח בזכות זה שהאגו שחיסל את הרוקיסטים הבריטים לא בנמצא אצל הצעירים הישראלים, לפחות לא בינתיים. לא הייתי מוותר על קול נשי שיעצים את הג'אם כדוגמת "the great gig in the sky" של פינק פלויד, אבל את הבחירות המוסיקליות שלהם אני אשאיר להם – בשבילנו הם כרגע הדובדבן שבקצפת, מחיי הרוק הפסיכודלי הישראלי של שנות ה-70. הם ללא ספק המלצה של קמינסקי.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *